״אנחנו מגיעות לא רק כדי ללמד אותם לדוג, אלא כדי שיבנו את החכה בעצמם״. זו התפיסה שהובילה שלוש סטודנטיות מאפקה במשלחת לגאנה: פיתוח משותף של אביזרי עזר לילדים עם מוגבלויות, תוך שימוש בחומרים מקומיים ומתן כלים שיאפשרו לשותפים המקומיים להתמודד באופן עצמאי עם צרכים ואתגרים עתידיים.

זו השנה השנייה שבה יוצאת משלחת במסגרת פעילות ארגון ״מהנדסים ללא גבולות״ באפקה. במשלחת, שהתקיימה בין 12 ל־21 באוקטובר, השתתפו מיכל לייבזון, אביבית גבלה ואלין עמרם, סטודנטיות להנדסה מכנית ולהנדסת תעשייה וניהול, לצד נציגה מטעם הארגון.

עבור מיכל ואביבית, שהשתתפו גם בשנה שעברה, החזרה לגאנה הייתה הזדמנות להמשיך קשרים שכבר נרקמו ולבחון את העשייה לאורך זמן. ההיכרות והאמון שנבנו עם השותפים המקומיים סייעו לעבודה המשותפת ולשיח על הצרכים, הקשיים וההתאמות הנדרשות.

חוזרות לפגוש את המשפחות וללמוד מהשימוש בשטח

העבודה החלה במפגש עם הילדים ועם סביבת חייהם. חברות המשלחת ביקרו בבית חולים ובמעון יום לילדים עם מוגבלויות, נפגשו עם פיזיותרפיסטים וצוותים רפואיים והגיעו לבתי המשפחות. הביקורים אפשרו להן להבין אילו פעולות יומיומיות מצריכות תמיכה, וכיצד אביזר עזר יכול להשתלב בשגרת הבית.

בין היתר, הן פגשו ילדים המשתמשים בכיסאות האכלה שפותחו במסגרת פעילות הארגון בשנה שעברה. יחד עם ההורים בחנו כיצד הכיסאות מתפקדים, אילו קשיים התגלו בשימוש ואילו שיפורים נדרשים. החזרה לאותן קהילות אפשרה להמשיך את תהליך התכנון על בסיס הניסיון שהצטבר בשטח.

״כשאת פוגשת את הילד שעבורו את מתכננת אותו, הכול מקבל משמעות אחרת״, מספרת אלין. ״את מבינה שמה שנראה לך כמו שינוי קטן בזווית של הכיסא או במיקום של התמיכה, יכול להיות הבדל עצום עבור הילד והמשפחה שלו״.

קיימות כחלק מהפתרון ההנדסי

אחד העקרונות שהנחו את המשלחת היה שימוש בחומרי גלם שניתן להשיג בסביבה המקומית. הבחירה בבמבוק ובפלסטיק ממוחזר נועדה לאפשר פיתוח אביזרים שאפשר יהיה להמשיך לייצר, להתאים ולתקן בגאנה, תוך צמצום התלות ברכיבים מיובאים ובסיוע מבחוץ.

לשימוש בפלסטיק הייתה גם משמעות סביבתית. פסולת המצטברת בכמויות גדולות ולעיתים נשרפת יכולה להפוך לחומר גלם בעל ערך. כך התחבר הצורך באביזרי עזר נגישים לחשיבה על שימוש חוזר במשאבים הקיימים בקהילה.

במהלך המשלחת עסקו המשתתפות בפיתוח מחוך לתמיכה בגב, כיסא תמיכה לישיבה על הרצפה, הליכון אחורי וסד לרגליים, לצד בחינה ושיפור של כיסאות ההאכלה מהפעילות הקודמת.

״האתגר הוא לא רק לתכנן מוצר שיעבוד, אלא לחשוב איך אפשר לייצר אותו מחומרים שקיימים כאן, ואיך יוכלו לתקן אותו גם אחרי שנעזוב״, מסבירה אביבית. ״לפעמים דווקא המגבלות גורמות לך להיות הרבה יותר יצירתית״.

כלים לפתרון האתגר הבא

לצד פיתוח האביזרים, חברות המשלחת ביקשו לחזק את היכולת המקומית להתמודד עם בעיות חדשות. בסדנה שהעבירו לכ־150 סטודנטים באוניברסיטת UEW בעיר וויניבה, הן הציגו עקרונות של הנדסה הפוכה ואת תהליך הפיתוח של פתרונות הנדסיים.

הדגש היה על חשיבה ביקורתית: לזהות את הצורך שמאחורי הבקשה למוצר, לבחון פתרונות אפשריים, לשאול אם הם מתאימים לתנאי השימוש ולמשאבים הזמינים, ולהמשיך לשפר אותם על בסיס התנסות ומשוב. אלה כלים שנועדו לשמש את הסטודנטים גם כשיפגשו בעתיד אתגר שונה מזה שעליו עבדו עם המשלחת.

״אנחנו מגיעות לא רק כדי ללמד אותם לדוג, אלא כדי שיבנו את החכה בעצמם״, מתארות חברות המשלחת. מבחינתן, הצלחת הפעילות טמונה גם ביכולת שתישאר בקהילה לאחר חזרתן לישראל.

מיכל מסבירה: ״המטרה היא שהסטודנטים המקומיים ידעו להמשיך את העבודה בעצמם. שאם בעוד חודש או בעוד שנה תגיע אליהם משפחה עם ילד שזקוק לפתרון מסוים, הם יוכלו לחשוב איך לפתח אותו ולבנות אותו. מבחינתנו, זו ההצלחה האמיתית״.

שותפות שנבנית לאורך זמן

המשלחת השנייה המחישה את הערך של המשכיות. הקשרים האישיים והמקצועיים, האמון והאפשרות לחזור ולבחון פתרונות שכבר נמצאים בשימוש הפכו את הביקור לשלב נוסף בעבודה משותפת. עבור נציגות אפקה, זו הייתה גם הזדמנות להעמיק את ההבנה כיצד ידע הנדסי פוגש מציאות מקומית, וכמה חשוב להקשיב למי שישתמשו בפתרון וימשיכו לפתח אותו.